טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהפרעת פאניקה

אופיר תשובה, פסיכותרפיסט קוגניטיבי- התנהגותי

הפרעת פאניקה (נקראת גם הפרעת בעתה) הינה אחת מששת הפרעות החרדה הקיימות, ונחשבת לאחת השכיחות יותר. נתונים מדווחים על שכיחות יחסית גבוהה, הנעה בין שלושה עד עשרה אחוזים מהאוכלוסייה, אשר סובלים מעוצמה כזאת או אחרת של ההפרעה.

הפרעת חרדה זו מאופיינת במספר סימפטומים אשר נחווים אצל הסובל מהם כהתקף לב או בתחושה כי הוא מאבד את השפיות. בין התסמינים ניתן למצוא: דופק לב מהיר, קוצר נשימה, לחץ באזור החזה, הרגשת חנק, סחרחורת, חוסר יציבות או התעלפות, צמרמורות או קהות חושים, גלי חום וקור, רעד בגוף, הזעה, בחילה או לחץ בבטן, תחושה של איבוד המציאות או חוסר שליטה, מחשבה של איבוד הדעת ופחד למות.

לאחר התקף החרדה הראשון, המשרה תחושת פחד רבה, רוב האנשים יפנו לבית החולים לבדיקות. לאחר שלא ימצאו בעיה רפואית, יחזור אותו אדם לשגרה עד ההתקף הבא. בדרך כלל, התהליך חוזר על עצמו עד שהרופא ממליץ על בדיקה פסיכולוגית או פסיכיאטרית.

ההסבר המוכר ביותר לתופעה היא כי קיימת הפרעה במנגנון העצבי האחראי על פעולות החירום (המערכת הסימפתטית). מנגנון עצבי זה הינו אוטונומי ופועל במהירות כאשר נשקפת לנו סכנה. מסיבה שאינה ברורה, המערכת הסימפתטית נכנסת לפעולה כשאין מצב מסוכן, ולכן רב האנשים מפרשים זאת כהתקף לב מתוך רצון בסיסי לקבל הסבר רציונלי. כמו כן, נמצא כי אנשים הסובלים מפאניקה נוטים להיות במתח רב יותר ומתקשים להתמודד עם מצבי לחץ. נתון זה רק מעלה את הסבירות כי התקף חרדה נוסף יקרה לאלו הסובלים מהפרעה זאת משום שהם מפעילים, בלי כוונה, את המערכת הסימפתטית לעיתים תכופות יותר. יחד עם זאת, חשוב לבדוק האם התקפי החרדה אינם נובעים מתוצאות פיזיולוגיות של סם או תרופה, או ממצב רפואי כזה או אחר, והאם התקפי החרדה אינם מוסברים טוב יותר על ידי הפרעה נפשית אחרת.

בכל אופן, השאלה הנשאלת היא: אם הבעיה היא של מערכת העצבים, מדוע הטיפול הינו נפשי?
התשובה לכך מצויה במודל הבא:
האדם הסובל מהפרעת פאניקה חי ב"מעגל רשע" (Clark, 1986) שבו הוא מפרש באופן מוטעה כל גירוי, פנימי או חיצוני, כסממן להתקף מתקרב, מתוך כך הוא מנבא כי הוא הולך למות (או להשתגע) והחרדה שלו עולה –מה שמעלה את הסימפטומים הגופניים (נשימות מואצות וכו') והנפשיים (בד"כ מחשבות קטסטרופאליות) של התקף פאניקה. כדי למנוע מעצמו את התקף הפאניקה הבא, מבצע אותו אדם פעולות מניעה וביטחון: עוזב הכול ובורח למקום בטוח כלשהו, מונע מעצמו יציאות מהבית, כניסה למקומות הומים וצפופים, יוצאים רק עם אדם שהם בוטחים בו... כך, משתמרת הפרעת הפאניקה ועיתים קרובות מלווה באגורפוביה (פחד ממקומות פתוחים) ופוביות אחרות.

הטיפול: ההמלצה העכשווית היא לטפל בבעיה בגישה קוגניטיבית – התנהגותית (CBT) בשילוב טיפול תרופתי. שילוב זה נמצא כיעיל ביותר מבחינה מחקרית לטיפול בהפרעה אך חשוב לציין כי אף טיפול אינו "מעלים" את הבעיה אלא נותן כלים להתמודדות עימה.
הטיפול הקוגניטיבי – התנהגותי מבוסס על סדרה של כ-16 פגישות בהן המטפל והמטופל פועלים יחד למציאת פתרון לבעיה. לאחר שלב ההערכה בו מודדים את עוצמת ההפרעה, המטפל יתחיל במתן מידע למטופל והתרפיה תתמקד בשינוי הפרשנות של התקפי החרדה. בשלב זה, ברב המקרים, הסובל מהתקפי חרדה יטען כי התקפי החרדה אינם בשליטתו, שהם קשים מנשוא ושאינו יכול להתמודד עמם. המטפל ידריך את המטפל לתת להתקפים משמעות אחרת, מעט שונה, אדפטיבית יותר שתשנה את הגישה לבעיה. יותר מכך, המטפל יתמקד בשינוי קוגניטיבי של מצבי לחץ על מנת להוריד מתח מיותר מחייו של המטופל, כך שרמת המתח הכללית תרד ותוריד את הסבירות להתקף פאניקה נוסף. לאחר מכן, יבנה למטופל סולם חרדה אישי בו הוא ידרג את הפחדים שלו מהנמוך לגבוה ביותר. תוך הסבר וליווי, המטופל ייחשף בהדרגה אל המקומות מהם הוא נמנע לפני שהגיע לטיפול. שלב התנהגותי זה הינו חשוב ביותר משום ששינוי הפרשנות אינו מספיק כדי לפתור את הבעיה, יש לשנות ולנסות את הדברים "בשטח" על מנת להוכיח כי השינוי היא אמיתי. החלק השלישי של הטיפול מתמקד ברגיעה. המטופל ילמד שיטות הרפיה אשר יעזרו לו להוריד את רמת המתח בחייו, למנוע התקף חרדה ויעזרו להתמודד כאשר זה יופיע. שיטות ההרפיה הידועות יותר הינן הרפיית נשימה והרפיית שריר. הטיפול הקוגניטיבי – התנהגותי יסתיים כאשר תהיה ירידה ניכרת ברמת ההימנעות, ירידה המתח הכללי ועלייה ברורה ביכולת להתמודד עם התקף פאניקה

​